בשבוע שעבר נכתב בשורות אלה שזה היה אחד השבועות הקשים ביותר בחיי ממשלת בנט-לפיד. הפיגועים בחדרה ובבני ברק ניפצו את האידיליה המדינית של ראש הממשלה ושר החוץ ויצרו מציאות ומתיחות ביטחונית חדשה, רגע לפני חודש הרמדאן. ובכן, מסתבר שזה היה רק הפרומו, כי השבוע היה נורא עוד יותר. מהפרישה הדרמטית של עידית סילמן עד ליל הטרור הזוועתי בתל אביב - בעשרת חודשי כהונת ראש הממשלה נפתלי בנט - מצבו מעולם לא היה כל כך גרוע.
בתחילת השבוע הוא עוד הסתובב בסיורים ביטחוניים בין מטה שב"כ לאוגדת איו"ש והבטיח שכוחות הביטחון משועבדים להחזרת הביטחון לאזרחי ישראל, במאמץ שנועד גם להחזיר את הביטחון גם במנהיגותו שלו עצמו. הפיגועים הקשים, אמר ביום שלישי אחרי הצהריים, הם "קריאת השכמה עבור כולנו". בבוקר למחרת, הוא קיבל בעצמו קריאת השכמה נוספת, וגילה שהפיגועים הקשים הפכו לאיום ממשי על המשך שלטונו. הפיגוע הנורא אמש בתל אביב גם ניתץ את הניסיונות לשקם את הביטחון הציבורי וגם גדע את מאמצי השיקום וההצלה הפוליטיים שבנט השיק אחרי העריקה של סילמן, וצפוי להערים קשיים נוספים על המאמצים לייצב את מפלגתו.
אל תפספס
ההודעה של סילמן, שהגיעה בפוש מעמית סגל כמה דקות לפני השעה 07:00 ביום רביעי בבוקר, תפסה את המערכת הפוליטית בתדהמה, ולכאורה נפלה על לשכת ראש הממשלה כרעם ביום בהיר. אבל רק לכאורה. המגעים בינה בין יריב לוין החלו עשרה ימים קודם לכן, אחרי הפיגועים בחדרה ובבני ברק, והמודיעין והמידע על עלילותיהם הגיע לשר המשפטים גדעון סער, שהעביר את ההתרעות הלאה. אבל בנט לא הגיב בעוצמה ובמהירות המתבקשת. גם כשסילמן יצאה בטנטרום בלתי צפוי על שר הבריאות ניצן הורוביץ ונזכרה פתאום שיש חמץ בפסח, בלשכת בנט לא זיהו את חומרת הבעיה. בנט התייחס בזלזול פומבי לאולטימטום שסילמן הציבה, וגם כשביטלה את הפגישה שתוכננה להם באותו ערב, לא נדלקה אצלו אף נורה אדומה. מאז שהוקמה הממשלה, וביתר שאת בחודשים האחרונים, בנט לקח את חברי ימינה כמובנים מאליהם, ושכח שלפני שהוא ראש ממשלה הוא קודם כל יו"ר מפלגה. אחרי הפרישה של סילמן, הקונספציה הזו קרסה.
מאותו רגע, בנט עבר לקרב בלימה, במאמץ "לעצור את הדימום" בתוך ימינה, לפחות עד חזרת הכנסת מפגרה. בליכוד תיכננו ושאפו לגייס תוך כמה שעות עריק נוסף שיצטרף לסילמן ויזרז את סוף ימיה של הממשלה, אך לעת עתה, ללא הצלחה. שרת הפנים איילת שקד, בת בריתו הנצחית של בנט, נחלצה לעזרה וסייעה לשכנע את ניר אורבך ואביר קארה לא למהר ולהיצמד בתיאום אליה. לא מאהבת בנט או רצון עז בהמשך ממשלתו, אלא יותר סביר שמאהבת עצמה, ומאינטרס פוליטי קר וצר.
סילמן גנבה משקד את הבכורה והפכה בן לילה משנואת הביביסטים לגיבורת העל החדשה של הליכוד והימין - ואם הליכוד יצליח לגייס אצבע נוספת - היא תישאר ללא תפקיד במחזה; החיבוק לאורבך וקארה נועד להבטיח שזה לא יקרה, ובמקביל, לצייר מחדש את גבולות הגזרה מול בנט - ולהעיר ולהזכיר שבלעדיה - לא היה ולא יהיה לו כסא. גם אותה הוא הזניח בחודשים האחרונים; בחסות אסטרטגיית המדינאות וההתמרכזות הזוגיות הפוליטית שלהם הלכה ונשחקה והחלה לפנות לכיוונים אחרים. כעת, התהפכו היוצרות, שוב: הציר של שקד עם אורבך וקארה, כמו גם המגעים שלה עם סילמן, למעשה מקימים בימינה מפלגה בתוך מפלגה. היא - ולא בנט - היא זו שעומדת בראשה ושמחזיקה בידיה את המפתחות להמשך קיומה של הממשלה. והוא תלוי בה יותר מתמיד.
בנט ושקד יצאו אתמול לסיור משותף בחריש במאמץ מופגן ומאולץ לשדר עסקים כרגיל ואיחוד השורות, ובמקביל - שורת החלטות של שרת הפנים יובאו לאישור הממשלה ביום ראשון בהפגנת שרירים ברורה של מי שולט בסדר היום. כמה שעות אחר כך, שר האוצר אביגדור ליברמן נפגש עם ניר אורבך וסיכם איתו על דחיית מתווה המעונות ל-2024, בהמשך לרשימת אולטימטומים שהאחרון העביר לבנט בישיבות ניהול המשבר ביום רביעי. בהמשך הרשימה של אורבך גם דרישות לאשר בנייה בהתנחלויות ולחבר עשרות מאחזים לחשמל, שתלויות ביור כחול לבן שר הביטחון בני גנץ, שמוכן עקרונית אבל לא בזמן חודש הרמדאן.
העריקה של סילמן טילטלה את יסודות הממשלה, שהחלה לחשב את קצה לאחור, אבל בסביבת בנט קיוו לבודד אותה ולהרתיע אותה עם איומי ההפרשה של עמיחי שיקלי, ולמנוע בינתיים מהמפץ להפוך למפץ גדול, לפחות עד שהכנסת תחזור מפגרה בסוף החודש. אבל הפיגוע בתל אביב עלול לקרב את הקואליציה, שקמה ונופלת על שרידות ימינה, עוד צעד לקריסה: אחת התלונות המרכזיות כלפי בנט היא שהממשלה לא מספיק ימנית, והמשך גל הטרור רק יחריף עוד יותר את הלחץ והכעס שהם סופגים מהקהל הביתי, ויגביר את החיזורים והפיתויים של נתניהו, לוין ובצלאל סמוטריץ' אחר עריק אחד נוסף שיעשה מעשה סילמן ויפרק את הקואליציה כליל.